<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רבי יהודה בן יועץ</h1>
<h2>דף יז:</h2>
גרסינן בתחילת סנהדרין [ד' ע"א], אמר רב יצחק בר יוסף א"ר יוחנן רבי ורבי יהודה בן יועץ וב"ש ור"ש ור"ע כולהו סבירא להו יש אם למקרא. ויש לי לתמוה מאי טעמא לא נקט הכא ורבנן, ולימא רבנן פליגי עליה דרבי אלעזר ורבי מאיר בההיא דכריתות פרק ספק אכל חלב [י"ז ע"ב] דאמר רב התם היו לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל אחת מהן ואינו יודע איזו מהן אכל חייב חתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן ואכלה פטור. ואמר רבה מאי טעמיה דרב אמר קרא ועשה אחת מכל מצוות, עד שישגוג בשתי מצות, מצוות קריין. איתיביה אביי לרבא, ר"א אומר כוי חייבין על חלבו אשם תלוי. א"ל ר"א סבר יש אם למסורה. איתיביה, נמצאו על שלו טמאין וחייבין בקרבן נמצא על שלה לאחר זמן טמאה ספק ופטורין מן הקרבן. ותני עלה וחייבין באשם תלוי. אמר ליה הא מני ר"א היא. פירוש ברייתא דמחייבת באשם תלוי רבי אלעזר. מיהו מתניתין דקתני פטורין מן הקרבן, לגמרי משמע, אף מאשם תלוי. והכי מסקינן במסכת נדה פרק כל היד [י"ד ע"א] דגרסינן התם. תנא חייבין באשם תלוי ותנא דידן קסבר בעינן חתיכה משתי חתיכות. והכי נמי מסקינן ביבמות פרק חרש [קי"ג ע"א] אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל אשת חרש אין חייבין עליה אשם תלוי, ואיכא דאמרי חייבין עליה אשם תלוי. ואותבינן להאי לישנא חרש שתרם אין תרומתו תרומה. ושנינן הוא דאמר כרבי אלעזר. [ופריך מי בעי ר' אלעזר חתיכה משני חתיכות] ופירש רש"י דמחייב על ספק חתיכה אחת אשם תלוי. מכלל דפשיטא לן דרבנן פליגי עליה. ואותה צריכה עיון. ומסקנא נמי בכריתות [י"ח ע"א] דרבי מאיר כרבי אלעזר סבירא ליה בחתיכה אחת דחייב אשם תלוי. ומשמע דרבנן פליגי עלייהו.
וגרסינן נמי פרק לולב וערבה [סוכה מ"ה ע"ב] רבי יוחנן בן ברוקה אומר חריות של דקל היו לוקטין וחובטין על גבי המזבח. ורבנן פליגי ואמרי דמורביות של ערבה היו לוקטין [וחובטין ע"ג המזבח]. ובגמרא אמר רב הונא מאי טעמיה דרבי יוחנן בן ברוקה אמר קרא כפות תמרים אחד ללולב ואחד למזבח. ורבנן כפת כתיב. אלמא רבי יוחנן בן ברוקה אית ליה יש אם למקרא. ואמאי לא קא חשיב ליה בהאי שיטה. ונראה לי דלא קא חשיב הכא אלא אם למקרא ואם למסורת דתלי במנינא. כגון עד האלהים, אשר ירשיעון אלהים, הרי (בדברי) [דדברי] הכל דבעינן תרי ואין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי שלשה. ורבי דאמרי דיני ממונות בחמשה, משום דיש אם למקרא ירשיעון כתיב ומשמע תרי, ונאמר דיינים למעלה ונאמר למטה מה למעלה שנים אף למטה שנים, אלמא במנינא תלי. ורבנן כיון דירשיען כתיב אדיין חד קאי. וכיון דכתב למעלה ולמטה חד ואין בית דין שקול משום הכי בשלשה. הרי המסורת והמקרא מוכיח על המנין באמור בפסוק למר חמשה ולמר שלשה. וכן הא דשאלו תלמידיו את רבי יהודה בן יועץ אקרא אני שבעים, יכול תהא יולדת נקיבה טמאה שבעים. ואמר להו שבועיים קרינן, ויש אם למקרא. מכלל דאי סבירא ליה דיש אם למסורת הוה אמינא דיולדת נקבה תטמא שבעים יום אי לאו מיעוטא דטמא וטיהר בזכר וטימא וטהר בנקבה, מה כאן כפליים אף כאן כפליים וכו'.
ויש לתמוה אם כן מסורת מאי אהני. וכן נמי אם בכל מקום אם למקרא, מסורת מאי אהני. וכן אם המסורת עיקר אם המקרא מאי אהני. ובעזר השם נימא ביה מילתא לקמן. וכן נמי קרנת קרנת קרנות דלב"ש דרשינן ביש אם למקרא ארבע למצוה ושתים לעכב. ולא דרש כלל למסורת. ובית הילל דרשי קרנת קרנת כמו קרן קרנות שתים, אחת לעכב ושלש למצוה משום דכפרה בכדי לא אשכחן. ודכותה בסוכת בסכת בסוכות דלרבי שמעון כאילו כתב בסכות בסכות בסכות, אלא דלחד קרא [איצטריך] לגופה. פשו להו ארבע. ואתאי הילכתא וגרעת לרביעית עד טפח, ולרבנן לשלישית.
ולרבי שמעון דסבירא ליה יש אם למקרא תימה גדול דאי סבירא ליה לרבי יוחנן דאמר עיקר טעמייהו דרבנן דהא שיטה, משום יש אם למקרא, אם כולהו סבירא [להו] רבי ורבי יהודה בן יועץ (שמע) [ור"ע] גבי הניתנין על גבי המזבח החיצון שצריכין שתי מתנות לעכב, דהא שמעינן ליה לרבי שמעון דדרש קרן קרנות, דגרסינן בזבחים פרק בית שמאי [ל"ו ע"ב] כל הניתנין על גבי מזבח הפנימי שחיסר אחת מן המתנות לא כיפר. ובגמרא [שם מ' ע"א] מתן ארבע מנין, דתניא רבי שמעון אומר למעלה, פירוש בפר כהן משיח, נאמר קרן קרנות, למטה, פירוש פר העלם דבר של ציבור נאמר קרן קרנות, הרי בכל אחת שתים. ופירש [רש"י] דאית ליה לרבי שמעון יש אם למקרא. אטו רבי שמעון כבית שמאי סבירא ליה.
ותו לטוטפת לטטפת לטטפות מאי דרשינן ביה, דרבי עקיבא אומר יש אם למקרא. נפקי ליה מטט בכתפי [שתים] ופת באפריקי שתים [סנהדרין ד' ע"ב]. ואם כן אייתר לן בין אם מקרא בין אם מסורת. ורבי עקיבא סבר דכל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא אמרינן (לכל) [דכל] פרשה שנאמרה ונשנית [היינו] בשביל חידושה. דהכי גרסינן בספרי רבי עקיבא אומר אפילו בין ויאמר לוידבר צריך לדרוש. וגרסינן נמי בפרק בית שמאי, אההיא בית שמאי [אומרים] החטאת שתי מתנות. אמר רב הונא מאי טעמייהו דבית שמאי קרנות וכו'. ובית הילל קרנת כתיב וכו' עד כפרה בכדי לא אשכחן. ואי בעית אימא טעמייהו דבית הילל אהני קרא ואהני מסורת, אהני קרא לטפויי חדא ואהני מסורת לבצורי חדא. ופרכינן אלא מעתה לטטפת לטטפת לטטפות אהני קרא אהני מסורת, חמשה בתי בעי למיעבד. ומשני סבר לה כרבי עקיבא דאמר טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים ופרכינן אלא מעתה בסכת בסכת בסכות אהני קרא ואהני מסורת חמש דפנות בעי למיעבד. ומשני התם כוליה קרא [חד לגופיה וחד] לסככא אתא. אלא מעתה וטמאה שבעים שבעים אהני קרא ואהני מסורת ארבעים ותרי בעי למיתני. שאני התם דכתיב כנדתה. אם כן למאי אהני קרא ומסורה דכל חד. ורבי שמעון [אית] ליה דאהני קרא ומסורה, בקידושין פרק ראשון [י"ח ע"ב] הלכה בבגדו בה [היכא] דאפשר לקיים מקרא ומסורת.
נחזור לשיטתינו, רבי עקיבא דאמר [סנהדרין ד' ע"א] יש אם למקרא דדריש נפשות, דאע"ג דנפשת כתיב, על כל נפשת מת דהיינו רביעית דם, לרבנן דוקא ממת אחד דנפשת כמו נפש, ורבי עקיבא מטמא דנפשות קרינן אפילו בא משני מתים. והכא איכא למימר לרבי עקיבא אהני קרא ואהני מסורת. אהני קרא נפשות, ומסורת שיעור אחד. והכא נמי במנינא פליגי, שהרי כתיב בפרשה קרובים ורחוקים. וכתיב נפשות מת כאלו לענין נפשות דעלמא. ובנזיר פרק כהן גדול [נ"ג ע"ב] נמי דרשינן להאי נפשות הילכך בשיטה זו לא חשיב אלא קרא ומסורת דמנין, אבל קרא ומסורת דעלמא בעזרת קוני בעזר השם על סדר רבי יוחנן בן ברוקה נפרש שם.
ומה שתמהתי מאי אהני מסורת דסכת לרבי שמעון, [יש לתרץ] אהני למיעוטי סוכה תחת סוכה [סוכה ט' ע"ב]. ולרבנן דדרשי מסורת, אהני קרא לאפוקי מדרבי יהודה דאמר דהכשר סוכה אין נוהגת אלא בארבעת [המינים]. וחכמים אומרים התורה אמרה בסוכות תשבו, בסוכה של כל דבר, כדאיתא בפרק לולב הגזול [שם ל"ו ע"ב] דאמרו לו כל דין שתחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין והתורה אמרה בסוכות תשבו בסוכות של כל דבר. ושבעים נמי כיון דשבעים בכלל שבע וכן שבועים בכלל שבע, שבעים דכתיב לא צריך למדרש, ולא שייך למימר מאי אהני. ואע"ג דגמרא [זבחים ל"ח ע"א] דייק לה ואיצטריך בנידתה למיעוטי משבעים ממעטינן, מיהו כיון דממעטינן הוי קרא ומסורת במשמע (שבע) [שבעים]. ולטוטפת נמי איכא למימר הרי כאן שש, אלא דחד לטוטפת איצטריך לההיא דגרסינן כלפי שילהי דהקומץ רבה [מנחות ל"ו ע"א] תנא כשהוא מניח, מניח של ידו ואחר כך של ראש, וכשהוא חולץ חולץ של ראש ואחר כך של (ראש) [יד]. ופרכינן בשלמא כשהוא מניח מניח של יד דכתיב וקשרתם לאות על ידך והדר והיו לטוטפת בין עיניך. אלא כשהוא חולץ [חולץ] של (יד) [ראש] ואחר כך של יד מנלן. אמר רבה רב הונא אסברה לי והיו לטוטפות בין עיניך, כל זמן שבין עיניך יהיו שנים. הילכך עיקר לטטפת להא איצטריך, ואידך תרי לטוטפת לארבעה בתים. וקרנות קרנות נמי מוקמינן בתורת [כהנים [פ' ויקרא]] חד על קרנות מזבח העולה ולא קרנות מזבח הפנימי שהיה בדין. וירשיעון נמי כיון דאלהים בלשון רבים, קרינן בלשון רבים. ומכאן דרשינן נמי כשיהיו בעלי דינין עומדין יהיו בעיניך כרשעים [אבות פ"א מ"ח]. ולמ"ד [מסורת] הוא עיקר ירשיען דריש דמומחה לב"ד דן יחידי [סנהדרין ה' ע"א]. ונפשות דכתיב דלא תימא דוקא מגזירת הכתוב לא יהא דם טמא אלא משני מתים קמ"ל נפשת. ומקרא [דטוטפות] לדרשה שתהא כל פרשה בבית אחד. וקרנת שאם לא כיפר אלא אחת [כיפר], ולבית שמאי דאפילו אם חסר שתי מתנות כיפר.
מיהו יש להקשות טעמא דכתב קרנת קרנת קרנת, או וכיפר וכיפר וכיפר, הילכך חסר (אחת) [שלש] לבית הילל ושתים לבית שמאי הוה אמינא דלא עשה כלום. בשלמא למאן דמייתי מוכיפר [שם ד' ע"ב] איצטריך דסד"א לילף חטאת וארבע קרנות [דחוץ] מחטאת וארבע קרנות דפנים, מה להלן מתנה אחת מעכבת אף כאן מעכבת קמ"ל. אלא למאן דיליף מקרנת עיכובא מנלן. תיתי (ד)הא מדאיצטריך קרא לעכב במזבח הפנימי מכלל דחיצון לא מעכב, מתנה אחת מיהא תעכב דכפרה בכדי לא אשכחן. וי"ל דמשום האי פירכא נמי סמכינן אדרשה דקרנות.
